דבר אחר לא תחנם. דללשון ראשון לכתוב 'לא תחונם' בחולם, שהוא לשון חן:בנו של גוי כשישא את ישראלית וכו'. דאין לפרש "כי יסיר בנך" - דקאמר חמיו של הבן שנשא בתו של גוי, והוא יסיר את בנך אחר עבודה זרה, דאם כן יקשה לך למה הקפידה תורה לכתוב "כי יסיר" שיהיה חותנו של בן מסיר הבן, ולא הקפידה אבת, והוי ליה למיכתב 'כי יסיר בנך ובתך מאחרי', או 'כי יסיר זרעך מאחרי'. גם אין לפרש כי על "בתו לא תקח לבנך" (פסוק ג), כי בתו של גוי תסיר בנך מאחרי, דאם כן לכתוב 'כי תסיר את בנך', שהוא לנקיבה. אלא האי "כי יסיר" קאי אגוי, ואבן הנולד לו מישראלית שקרוי "בנך", ויהיה הגוי מסיר אותו מן הקב"ה. ומדלא הקפיד שהגויה תסיר את בנך הנולד מן הישראל, שמע מינה שאינו קרוי "בנך". ואין להקשות, דאם כן לא יהיה "כי יסיר את בנך" טעם אל "בתו לא תקח לבנך", והכתוב משמע שבא להגיד לך טעם האיסור של "לא תתחתן" (פסוק ג), שכן משמע לשון "כי יסיר". ויש לתרץ, דרבותא קאמר, דפשיטא דלא הוצרך לתת טעם כלל שלא יתן בנו לבתו, דהא מוליד לו בן לעבודה זרה, דהבן הוא גוי, אלא "בתך לא תתן לבנו", אף על גב דהוולד הוא ישראל, ולא הוליד אותו לעבודה זרה, אסור משום "כי יסיר בנך". ובתוספות בפרק האומר (קידושין סח ע"ב) שיטה אחרת, עיין שם:ומדרשו וכו'. דהוקשה, דפשיטא, שאיך יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא חשק בהם בשביל רבויים, והם בודאי מעט, ודבר שהעינים שולטות, ואין צריך לומר זה, אלא פירושו כמו שמפרש, שהם ממעטים עצמם:ומשמרו את השבועה. כלומר, שאין המ"ם משמשת כמו שאר ממי"ן שמשמשין בלשון 'מן', אלא שהיא תשמש לשון מחמת (כ"ה ברא"ם):מחיים משלם לו וכו'. רצה לומר שאין פירושו שהוא משלם לזרעו להאביד, דיש הרבה רשעים מאריך להם הקב"ה ברשעתן יותר מן הצדיקים, שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה (יבמות קכא ע"ב):היום לעשותם. ולא היום ליטול שכרם, ד"לעשותם" קאי א"היום" (כ"ה ברא"ם):אם המצות קלות כו'. פירוש, דהוי למכתב 'עקב אשר תשמעון', כמו "עקב אשר שמע אברהם בקולי" (בראשית כו, ה), כי אצל "עקב" שייך לשון "אשר". והא דכתיב בהך פרשה (להלן ח, כ) "עקב לא תשמעון", אין ראוי לכתוב 'עקב אשר לא תשמעון', שהיה משמע שכך הוא בודאי, שכך משמע לשון "אשר", כדכתיב בפרשת ראה (להלן יא, כז) "את הברכה אשר תשמעו", ואצל הקללה (שם שם כח) לא כתיב "אשר", מוכח מזה כי לשון "אשר" משמע יותר ודאי. אבל גבי ברכה שייך בו "אשר". וראיה לזה, שהתרגום מוסיף (כאן) מלת 'די', והוא כמו "אשר". אי נמי, דדייק דלא הוי למכתב כלל "עקב", דהא כתיב (ויקרא כו, ג) "אם בחוקותי", וכיוצא בזה הרבה, ולא נאמר לשון "עקב", אלא לדרשה אתא. ואף על גב דכתיב "את המשפטים", ואין המשפטים מצות קלות (קושית הרמב"ן), אין זה קשיא, דאין מצוה חמורה בתורה שאין לה דקדוקי מצוה, ואפילו שבת שהיא חמורה מאד, יש בה דקדוקי מצוה, והם קלות: אך קשיא, כי דרש זה רחוק מאוד מפשוטו, ואין דרך רש"י להביא אותו בפירושו. ויראה, דהכא מוכח לפי פשוטו שהכתוב מדבר מן מצות קלות, דאם לא כן - "והיה עקב" למה לי, לכתוב 'והיה אם המשפטים תשמעון', כדכתיב (שם) "אם בחוקותי תלכו", על כרחך הכתוב רצה לומר שאפילו דבר שנראה לכם שאין בו שכר כל כך - תקבלו שכר גדול עליו, כאילו אמר שדבר זה יהיה שבשביל דבר קטן יהיה לכם שכר גדול, ולכך כתיב "והיה עקב", שלשון "עקב" הוא שכר. והשתא קשיא באיזה מקום נזכר בכתוב מצות קלות, קאמר דנרמז גם כן דבר זה בלשון "עקב", מצות קלות שהאדם דש בעקב - יהיה לכם שכר גדול. והשתא כיון שקרא בלאו הכי מוכח שמדבר במצות קלות, נוכל שפיר לפרש לשון "עקב" המצות שהאדם דש בעקביו, כיון דמוכח דקרא איירי בקלות בלאו הכי:ישמור לך הבטחתך. פירוש, דהאי "ושמר" כאילו כתב ביו"ד, דפירושו 'אם המצות קלות כו' ישמור לך ההבטחה וכו'', שאחר שהוצרכנו להוסיף 'אם', וכאילו כתב 'והיה אם המצות הקלות תשמעון', צריך לחבר אליו 'ישמור לך הבטחתך', דאם לא כן יהיה דבור 'אם המצות הקלות תשמעון' דבור חסר, דלא כתב מה יהיה, ולפיכך צריך לומר 'ישמור הבטחתך'. אבל "ושמר" בוי"ו מלתא בפני עצמו:ורז"ל אמרו וכו'. גם רז"ל אומרים (חולין ריש פד ע"ב) כי פירוש "עשתרות" מלשון חוזק, דאם לא כן מאי ענין "עשתרות" אל לשון 'מעשרות', שהרי כתיב תי"ו ב"עשתרות", אלא לשון "עשתרות" גם הוא לשון חוזק, לפי שמעשרות ומחזיקים את בעליהן בעושר. וכן פירש רש"י בפרשת תבא (להלן כח, ד) שמעשרות ומחזקות בעליהן. אלא כי ללשון ראשון קאי החוזק על הצאן, וללשון זה קאי על הבעלים. כך פירש הרא"ם. ואין הלשון (של רש"י) מוכח כך, שאם כן הוי למכתב 'שמעשרות ומחזקות בעליהן'. לכך נראה שרז"ל מפרשים "עשתרות" לשון עושר, והתי"ו אחר השי"ן, ומפני שלשון יחיד מן "עשתרות" הוא 'עשתור', נאמר על עדר אחד מן הצאן המעשרות בעליהן, כי שה אחד אינו מעשיר, רק רבוי הצאן מעשיר, ו"עשתרות" נאמר על ריבוי עדרים, שכל אחד ואחד מעשיר. ומפני שלא יתכן שני תוי"ן לשון רבות זה אחר זה, לומר 'עשרתות', נתנו התי"ו האחת באמצע התיבה, שעשו אותה כאילו היא שורש, ושם 'עשתר' על עדר אחד, ונקרא עדר שיש בו רבוי צאן "עשתרות", על שם שמעשרות בעליהן: ועוד, בכל מקום לא בא השם שנעשה מן הפעל כסדר האותיות, שכן תמצא "שמואל" (ש"א א, כ) על שם "מה' שאלתיו" (שם), והרי המ"ם היא בתוך התיבה, וכן הרבה. לכך כאן לא בא התי"ו של 'מעשרות' בסוף התיבה כסדר, רק בתוך התיבה, כאשר ראוי להיות בשם שנעשה מן הפעל. וכל זה כדי לדעת שהוא שם, ולא תאמר שהוא פעל, ולפיכך החליפו ונתנו התי"ו בתוך התיבה, ושוב ליכא למטעי. והנה כתב הראב"ע גם כן בשם חכם גדול אחד שלשון "עשתרות" מלשון עשר, כמו שכתב בפירושו (כאן). ולפי דבריו גם כן התי"ו הבאה בתיבה - צריך לפרש שהיה ראוי להיות 'עשרות', אלא שבא כך מטעם אשר אמרנו למעלה, והוא ברור:שיפול עליו שוב לא תירא וכו'. שאם נפרש מלת "כי" כמו בשאר מקום - כי תאמר זה וכו' אל תירא, כמו "כי תצא" (להלן כא, י), "כי תבא" (להלן כו, א), שלשון זה משמע שיהיה דבר זה, אחר שיאמר "לא תירא מהם", אם כן לא יבא לידי כך כלל שיאמרו כך. ואין לפרש בלשון 'אם תאמר רבים הגוים לא תירא מהם', כי לשון 'אם' משמע שאפשר שיכול לומר, שהרי כל 'אם' תלוי הוא, ואחר שיאמר הכתוב בלשון תלוי, איך יאמר אחריו "לא תירא מהם". ומכל שכן שאר לשון שמוש "כי", דלא יתכן:
